פסק-דין בתיק ב"ל 17735-09-12

1.         לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן - " החוק") על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 10.7.2012. הוועדה קבעה למערערת 20% (בתחום הפה, לסת, אורטופד ונוירולוגיה) כתוצאה מתאונת העבודה מיום 2.5.2011. 

טענות הצדדים

2.        ערעורה של המערערת מתמקד בתחום הנפשי. לטענת המערערת, טעתה הוועדה בכך שדחתה את טענתה בדבר הליקוי הנפשי כאשר השיחה בינה לבין הרופא הפסיכיאטר נמשכה במשך לא יותר מדקה אחת במהלכה שאל הרופא את המערערת שאלה אחת בלבד.

3.         במועד הדיון שנערך בפני הרשם סילורה הוסיף ב"כ המערערת וטען כי למערערת היתה תאונת דרכים בשנת 2009 ואכן היא התלוננה על מצבה הנפשי והתלונות היו אך ורק לגבי חרדות מפני נסיעה ונהיגה ולא היו שום תלונות נוספות. לאחר תאונת העבודה שקרתה ב- 2.5.11, התלוננה המערערת גם לחרדה באופן כללי לא רק מפני הנסיעה והנהיגה וגם לחוסר שינה, חוסר בטחון עצמי לאחר שנפלה בעבודתה, התקפי חרדה במיוחד בראיונות עבודה בו חשה חוסר בטחון ומראש הרגשת כשלון. גם לאחר הפסקת קבלת תרופות היא חשה במחשבות טורדניות.

הועדה הרפואית לא מכחישה שזהו המצב הנפשי של המערערת אך היא טוענת שאין קשר סיבתי בין תאונת עבודה והתלונות, אך הועדה לא נתנה שום נימוק מדוע התלונות שלאחר תאונת דרכים ולאחר תאונת עבודה הן שונות באופן מאוד משמעותי ובהיקף משמעותי.

4.         גם המערערת ביקשה במועד הדיון להשמיע מספר דברים. ובין היתר טענה כנגד התנהלות הוועדה אשר נמשכה כדקה מבלי ליתן לה אפשרות להסביר. לטענת המערער, בוועדה לא היו מוכנים לתלונות שלה בתחום הנפשי, זה היה הרושם. "מה שקרה בפועל זה שהפסיכיאטר נכנס לועדה כדרך אגב וכשאני באתי ואמרתי שאני סובלת בתחום הנפשי והבהרתי לרופאי הוועדה שמדובר בועדה במסגרתה אני מבקשת להוסיף אחוזי נכות בתחום הנפשי ואני טוענת שהם לא היו מוכנים לזה".

            בנוגע לטענות על עברה בתחום הנפשי מציינת המערערת שאי אפשר לקשור בין הבעיות בעבר לבעיות כיום, מכיוון שבזמנו סבלה מחרדות עקב תאונת דרכים שעברה (פחדה מלנהוג). לדבריה, מגיל 16 היא עצמאית, עובדת ולא הפסיקה לעבוד יום אחד. כמו כן, מהיום שבו עברה את תאונת העבודה היא התאפקה מלפנות לסיוע בתחום הנפשי שכן היא מחשיבה את עצמה לאדם חזק, אך לאחר שפוטרה מעבודתה החלה לקבל התקפי חרדה וזה הגיע למצב שהייתה מגיעה לראיונות עבודה ולא הייתה מסוגלת לעמוד מול אדם שראיין אותה.

5.        המשיב סבור כי הטענות שמעלה המערערת יוצאות כנגד שיקול דעתה הרפואי של הועדה ואינן מצביעות על פגם משפטי כלשהו. פקיד התביעות הכיר בחבלה בפנים, קרסול וכף רגל שמאל, כאשר התחום הנפשי - כלל לא הוכר. לעניין זה עמדה המערערת בפני הועדה לעררים ונבדקה על ידי הפסיכיאטרית ד"ר סיגלר. מפנה את ביה"ד לממצאי הבדיקה. הועדה אף עיינה בתיק הרפואי ובמכתב רפואי מד"ר וייזר רחמים מיום 15.5.12 לפיו סובלת מקשיי הסתגלות שהופיעו לאחר הפסקת עבודתה. הועדה מעיינת ובוחנת רישומים חוזרים בתיקה הרפואי ומציינת כי ישנה הבחנה של הפרעות חרדה עוד בנובמבר 2007 עם טיפול תרופתי. מעבר לכך מציינת הועדה כי בנוב' 09 לאחר מעורבות בתאונת דרכים חוותה סיוטים בלילות מאז התאונה. בדצמ' 09 יש אבחנה של תגובות חרדה לתאונת דרכים. מי שמוסמך לקבוע באם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה הנדונה שהוכרה זו הועדה בלבד. הועדה מבהירה כי ישנן תלונות חוזרות בעברה עם טיפול פסיכולוגי וטיפול בכדורים. כמו כן מוסיפה כי הטיפול הנפשי הופיע כ-8 חודשים לאחר התאונה כאשר ברקע גורמי דחף רבים ולפיכך איננה רואה היא אם יש קשר סיבתי בין התאונה הנדונה למצבה הנפשי.

6.         לאור האמור לעיל סבור המשיב כי מדובר אך ורק בקביעה רפואית ובטיעונים רפואיים שיוצאים כנגד שיקול דעתה של הועדה ואינם מצביעים על פגם. לפיכך מבקש לדחות את הערעור.

הכרעה

7.         אקדים ואציין כי לטעמי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את נימוקי הכרעתי.

8.         על פי סעיף 123 לחוק, החלטות של הוועדה הרפואית לעררים ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. בית הדין לא יתערב בממצאיה הרפואיים של הוועדה הרפואית לעררים כל עוד היא ממלאת את תפקידיה בהתאם לחוק ולתקנות וכנדרש מוועדה מעין-שיפוטית.

9.         בענייננו, כל טענותיו של המערער מכוונות כולן לשיקול דעתה הרפואי של הועדה אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה והוא אינו קובע את דרגת הנכות של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה.

10.                    מעיון בפרוטוקול ישיבת הוועדה עולה כי הוועדה התכנסה בעניינה בהרכב נכון. הוועדה שמעה את תלונות המערערת, עיינה במסמכים הרפואיים שבתיק וביצעה בדיקה קלינית במערערת. מפרוטוקול הוועדה לא עולה כי בדיקתה נערכה, כפי שטענה, במשך דקה אחת. בכל מקרה - הוועדה מציינת באופן ברור, לאחר ששמעה את המערערת וביצעה בה, כאמור, בדיקה קלינית כי " אין קשר סיבתי בין התאונה הנדונה ומצבה הנפשי. תלונות חוזרות בעברה מ - טיפול פסיכולוגי וטיפול בכדורי קלמנרבין מרופא המשפחה. התלונות בתחום הנפשי הופיעו אף לדברי התובעת לפני כ- 4 חודשים כ- 8 חודשים לאחר התאונה וברקע גורמי דחק רבים לכן הוועדה דוחה את הערר".

11.        הוועדה העריכה, על פי שיקול דעתה הרפואי ובמסגרת סמכותה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבה הנפשי וקביעת הוועדה לעניין זה הינה עניין רפואי המבוסס על שיקול דעתה המקצועי של הוועדה ובית הדין לא יתערב בקביעה זו,כאשר כל טענות המערערת על כך שלא ניתן לקשור בין בעיותיה בתחום הנפשי בעבר לבין הבעיות בתחום הנפשי כיום - הינם טענות רפואיות בסמכות הוועדה הרפואית לעררים ולא בסמכות בית הדין.

12.       בשולי הדברים אציין, כי במהלך הדיון שהתקיים בפני כב' הרשם ת. סילברה הגיש ב"כ המערערת לבית הדין מסמך שכותרתו "נימוקי ערעור" ובמרכזו הטענה שלפיה טעתה ועדת הרשות בהחלטתה מיום 13/8/12 הדוחה את תביעתה של המערערת להכרה כ- "נכה נזקק". טענה זו לא נזכרה בהודעת הערעור ואף לא הועלתה בעת הטיעון בעל פה, כך שכלל לא נדונה. בנסיבות שתוארו אינני נדרשת לטענות ביחס לאי ההכרה במערערת כ "כנכה נזקק".

13.        לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי בהחלטת ועדת הערר מיום 10/7/12 נפלה טעות משפטית המחייבת התערבותו של ביה"ד. דין הערעור - להידחות.

סוף דבר:

13.      הערעור נדחה.